הילד בגיל 2-3 שנים, באופן טבעי, מתחיל לבדוק את התגובות של הסביבה על פעולותיו.
בין השאר הוא בודק גם את יכולתו המילולית.
בגיל זה, וגם בגיל מאוחר יותר, ניתן לשמוע ילדים שאומרים מלים שהחברה רואה אותן כמלים גסות, כגון "קקי", "חרה" או "פיפי", ועוד "אוצר" מילים גדול מאלו, ומסתכלים סביבם לראות איך מגיבים לכך. זוהי בדיקה לגיטימית, כי כך הילד לומד נורמות ו"טאבו" חברתיים.
ילד לא נולד עם אוצר מלים של קללות. קללה היא חיקוי. הילד שמע מישהו מקלל בסביבתו (הורה, מטפלים, ילדים גדולים יותר) והוא מחקה אותו.
קללה היא מניפולציה כוחנית. התגובה של הסביבה היא זו שנותנת לילד כוח. הסביבה כוללת מבוגרים וילדים. התגובות של הסביבה המבוגרת (הורים, מחנכים) הן זעזוע, כעס ובושה. ילדים אחרים רואים את התגובה של המבוגרים והם מעריצים את המקלל על יכולתו להפעיל את הסביבה. הילד מרגיש שיש לו כוח והוא מנצל זאת שוב ושוב.
יש למנוע מהילד את תחושת הכוח שפעולת הקללה נותנת לו.
איך עושים את זה? מה לא לעשות ומה כן לעשות?
אם הילד "רק" אומר מלים גסות ומחכה לתגובה של סביבתו – מומלץ להימנע מתגובה. יש להפחית את הבעות הפנים המביעות זעזוע ויש להימנע מאמירות כגון: "זה לא יפה מה שאתה אומר" או "לך תרחץ את הפה בסבון". הילד יודע שמה שהוא אומר זה לא יפה וברור לכולם שה"לכלוך" קיים בראש ולא בפה.
אפשר להגיד בנעימות אבל בתקיפות: "בבית שלנו אנחנו לא אוהבים לשמוע את המלים האלו. אצלינו לא מדברים כך".
אם הילד ממשיך בקללות ומתעלם מ הערותיכם - כיצד להגיב?
1. אנחנו חייבים להגיב בשקט, ללא זעזוע וללא כעס, ולהגיד משפטים כמו: "אענה לך כאשר תבקש יפה", או: "כאשר אתה אומר מלים כאלו אין בכוונתי להתייחס אליך", או: "שמעת אותי אומרת מלים כאלו? אלו מלים שאני לא משתמשת בהן. אני חושבת שהן לא טובות/יפות/מתאימות. אני יודעת שגם אתה יודע מלים אחרות". אם הילד רואה שהוא לא מצליח לזעזע את המבוגר חלק מהכיף של הקללה יורד וממילא הוא יקלל פחות. ילד שההתייחסות של המבוגר חשובה לו – ישנה את התנהגותו.
2. אם אנחנו מרגישים שהילד מרגיש שהוא "חייב" להגיד את המלים האלו, ואנו מבינים שזהו שלב התפתחותי שיעבור בהדרכה נכונה, אנו יכולים להציע לילד להגיד את המלים במקום מסוים. אפשר להגיד לילד: "כשאתה מרגיש שאתה צריך להגיד את המלים האלו גש לחדר שלך, ושם תגיד אותן".
אני לא מציעה לספר סיפור או לערוך שיחה בנושא ,כי אלו משדרים חשיבות וממילא כוח. רצוי, ככל הניתן, להפחית את עוצמת התגובה, וכאשר יש צורך להגיב – כדאי לעשות זאת בנינוחות, בשקט ולהעיר כמו שמעירים על דברים אחרים שאינם מזעזעים.
3. להפסיק את התקשורת איתו באותו הרגע - לדקה או שתיים. חשוב שתזכרו שמדובר בילד קטן מאד - מי שבוחר להיעלב מילד שעוד לא בן שלוש - עושה בחירתו מתוך שיקוליו שלו ועל אחריותו בלבד.
פחות מילים ויותר מעשים.